״רוחות של מחאה״

מאז שהודיע השר לווין על הרפורמה המשפטית, המדינה בוערת. פוליטיקאים, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, אקטיביסטים, ואזרחים מביעים את חמתם ודאגתם על ריסוק הדמוקרטיה. יש רוח מחאה, גם באוויר הקריר שנושב ברחובות תא, וגם בין דפי הרשתות החברתיות.

רוח מחאה היא מרכיב חיוני בהתנגדות אזרחית לממשל. היא האנרגיה שמוציאה אנשים מהשאננות הרווחת בימים של שקט וגורמת להם לנוע בחוסר נוחות בכורסא מול המהדורה המרכזית. כשחוסר הנוחות מספיק מציק, הם הולכים למקלדת וכותבים פוסט זועם או מאוכזב. אם זה לא מספיק, הם מנהלים דיון עם החברים בעבודה. ואם גם זה לא מרגיע את אי הנוחות, הם יוצאים לכיכר להילחם על הדמוקרטיה עם דגל ושלט קליט.

למרות האזהרות של המתנגדים למחאה, משמעותה של רוח מחאה היא לא ירידה למחתרת כדי לבנות כלי נשק מאולתרים ולצאת איתם לרחוב ולפתוח במלחמת אזרחים. מחאה אזרחית לא חייבת להיות אלימה כדי להיות כלי רב עוצמה שיכול להוביל לשינוי פוליטי חברתי. למעשה, מחקרים מראים שככל שמחאה האזרחית לא אלימה כך היא יותר יעילה. התיאוריה של התנגדות אזרחית מונה כ-200 שיטות שונות להביע מחאה מבלי להשתמש באלימות פיזית. השיטות נעות בין הפרחת בלונים עם שלטי מחאה ועד שביתות רעב. להצלחתן של שיטות אלו יש דוגמאות מרשימות. בין היתר הן אומצו (וצלחו) ע״י אזרחים בסרביה של מילוסוביץ׳, ובהודו של השלטון הבריטי.

הכוח של מחאות אזרחיות, כאלו ואחרות, לא נשען על אלימות פיזית נגד גורמי אכיפת החוק או אזרחים אחרים, אלא נשען על ההנחה שבין אם מדובר בדיקטטורה או דמוקרטיה הכוח לא נמצא בידי השלטון אלא בידי העם ושאף ממשלה לא יכולה למשול על מי שלא רוצה להימשל.

השבוע החלו להופיע הודעות שקוראת לאזרחים למשוך את כספיהם מהעו״ש במטרה לפגוע בתזרים המזומנים בבנקים. המטרה היא לגרום לאי נוחות בקרב בעלי הבנקים כדי שאלו יהוו מנוף לחץ נוסף על הממשלה. בין התגובות, היו אלו שעמדו על הבעיות שפעולה זאת תיצור בהעברת כספים בהמחאות, בביט או אפילו ביכולת למשוך כסף כדי לקנות אוכל במכולת. ואכן, אלו הם בעיות אמיתיות שמהוות חלק מהמחירים שהאזרחים מתבקשים לשלם כחלק מאימוץ טקטיקות של אי שיתוף פעולה, אי ציות, שביתה, או חרם. אלו פעולות משמעותיות שמדגישות את תלות השלטון בשיתוף הפעולה של האזרחים עם החלטותיו, הן לא חייבות לכלול אלימות פיזית, אבל הן צריכות נכונות ציבורית להתמודד עם ההשלכות.

במקרים רבים, המאמץ והמוכנות של האזרחים לשלם את המחיר של פעולות התנגדות נבנה על הרוח שעוטפת את המחאה הציבורית. לפיכך, אחד מעמודי התווך בכל מחאה אזרחית היא גיוס משתתפים וצבירת תמיכה ציבורית נרחבת. ללא תמיכה, אין מוטיבציה אין מוביליזציה וגם אין לגיטימציה. במחאה הנוכחית, האנרגיה קיימת אבל השאלה היא לאן מובילי המחאות יקחו אותה. האם האנרגיה תתועל לכיוון גיוס משתתפים או שהיא תבוזבז על קרבות פוליטיים וסכסוכים חברתיים.

קשה להפריז בחשיבות של יצירת מסרים שמדברים לכלל האזרחים ובחשיבות ההימנעות מיצירת מחנות בסגנון של פאשיסטים מול ליברלים, שמאלנים מול ביביסטים, או נאורים מול בורים. מנהיגי המחאה ותומכיה הגדולים צריכים להיזהר בפגיעה באחדות. במיוחד לאור הסיסמאות הנזרקות לאוויר שמגבירות את השיסוע והקיטוב ומטובלות בהסתה מרומזת לאלימות. סיסמאות אלו משרתות את הממשל, שבאופן לא מפתיע, תמיד מנסה למסגר את רוחות המחאה האזרחית כמסלול ישיר לאנרכיה מסוכנת שתוביל למלחמת אזרחים עקובה מדם. למרות שזאת עלולה להיות, (כפי שאוהבים להגיד בימינו), ״הנדסת תודעה״ של המתנגדים למחאה, הרטוריקה המפלגת והמתריסה הנשמעת מפי דמויות בולטות במחאה צריכה להוות תמרור אזהרה.

מחאות אזרחיות הן מדרון חלקלק. מצד אחד, ברוב המקרים הן נוטות להחליק אחורנית לכיוון השאננות והאדישות. הסיבה לכך היא ״שלוחמי מחאות״ הם לרוב אזרחים שלא נמצאים במחנות אימונים ולא יכולים להקדיש את חייהם לארגון והשתתפות בהפגנות, תהלוכות, שביתות, חרמות, משיכת כספים, יצירת תוכן והעלאת מודעות. בסופו של דבר, המציאות היומיומית דופקת על הדלת ומבקשת לשלם את החשבונות. דוגמא מצוינת לכך היא המחאה החברתית בשנת 2011 שדעכה לקראת בואו של הגשם הראשון.

מצד שני, מחאות אזרחיות עם אנרגיה אזרחית חזקה עלולה לחצות את הגבול ולהתגלגל לכיוון אלימות שטומנת בחובה את הסכנה להיהפך למלחמת אזרחים. מי שמחפש דוגמאות יכול להסתכל על מחאות האביב הערבי ששטפו את המזרח התיכון לפני כעשור. מחאות אלו התחילו בפעולות אזרחיות לא אלימות אך פתחו תיבת פנדורה שהוביל למלחמות אזרחים מדממות. יש שיגידו שזה קורה רק שהשלטון משתמש באלימות כלפי מפגינים אבל התמונה מקרוב מורכבת יותר. הפרות סדר, פריצת מחסומים, השחתת רכוש, פגיעה במרחב הציבורי הם לא תסריטים רחוקים מהמציאות במחאות הנוכחיות. פעולות אלו מחייבות את מערכת אכיפת החוק להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות כדי לשמור על הסדר הציבורי. הפעלת כוח מצד כוחות הבטחון כלפי מפגינים לא מבשרים טובות. למרות התקווה כי שימוש בכוח מצד גורמי אכיפת החוק יוביל לביקורת ציבורית מספיק נוקבת כדי לגרום לשלטון להיענות למפגינים, במדינות דמוקרטיות שימוש בכוח מידתי בחסות החוק, יכול לגרום הרבה יותר נזק למפגינים מאשר לשלטון. בדר״כ שימוש בכוח מצד כוחות הבטחון מחזיר את המפגינים הביתה מחשש למעצרים, קנסות או אפילו חשש למקלחת מים במכתזית. בהתאם לכך, במקרים הפחות קשים, המפגינים הולכים הביתה, רוח המחאה נחלשת ואיתה גם הסיכויים לשינוי. במקרים היותר קשים, שימוש בכוח מצד כוחות הבטחון עלול להוביל למעגל אלימות שקשה מאוד לצאת ממנו כפי שקרה בסוריה ב-2011.

בסופו של דבר, עם הכוח שמחאה אזרחית יכולה לצבור מגיעה גם אחריות גדולה. חלק מהאחריות הזאת נופלת על המארגנים, שצריכים לוודא שהמחאה האזרחית אותה הם מקדמים שואפת לשפר את המצב החברתי ולא לדרדר אותו.