למה בכלל לדבר על אתיקה ומוסר?

בשנים האחרונות ניסיתי ללמוד איך מיישמים עקרונות מוסר אוניברסליים בחיים האמיתיים. לפעמים זה נראה מאבק אבוד מראש, ועדיין שווה את הניסיון.

המילים מוסר ואתיקה מבלבלות. לפעמים זה נראה כי מקומן איפשהו במגדל השן. הרבה סטונדטים, ובוודאי הרבה אנשים לא חושבים שלימוד פילוסופיה של המוסר יקנו להם משהו. הסטודנטים שנמצאים במדעי החברה מעדיפים ללמוד משפטים, מנהל עסקים, או מזרחנות, דברים שיש בהם פוטנציאל תעסוקתי. האמת שהם צודקים, איפה ראיתם לאחרונה מודעה "דרוש יועץ אתיקה?" נדיר. הסיבה לכך היא לא שאין צורך בייעוץ אתי. למעשה, ההפך הוא הנכון, שיקולי מוסר נמצאים בכל מקום. בכל תחקיר חדשותי, בכל נאום פוליטי, בכל פוסט זועם, ובכל מסמך מדיניות. למעשה, הדיון המוסרי, או האתי רווח כל כך בשיח הציבורי, פוליטי, בטחוני, חברתי, וכלכלי, עד שקשה להבחין בו.

בדיוק במקומות בהם החוק או הרגולוציה לא ברורים, נראים לא הוגנים, או בכלל לא קיימים, השיקול המוסרי נכנס לעבודה. עבודת המחוקקים במיוחד אמורה להישען על שיקולי מוסר. בבואם לחוקק חוקים או להחיל מדיניות, מקבלי החלטות נוטים להישען על שיקול מוסרי כערכאה עליונה. שרי הממשלה לא נהנים מהבהירות שהחוק נותן לנו כאזרחים. מהסיבה הפשוטה שהם אלו שצריכים לקבוע את החוקים.

על ההבדל בין מוסר לבין אתיקה עמד הפילוסוף ג'ון סטיואט מיל שאמר בצורה אלגנטית, תפקידם של אלו שעוסקים באתיקה שונה במהות מזה של אנשי המשפט. אנשי המשפט עובדים בתוך מערכת כללים סגורה הם כפופים לחוקים במדינה שבה הם שופטים (זאת מבלי להיכנס לדיון על בג"ץ). עבודתם של אלו העוסקים באתיקה דומה יותר לעבודתם של המחוקקים שצריכים לשקול גם את הצדק שהחוק מביא, וגם את יכולת היישום שלו.

מנקודת מבט זו, קל יותר להבין את החשיבות של הדיון המוסרי המתקיים במכוני המדיניות והייעוץ הפוליטי או העסקי. מכוני מחקר ועמותות שמקדמות מדיניות ומפיקות המלצות לשיפור המרחב הציבורי חייבות לחשוב כמחוקק ולשקול את מידת הצדק, המוסר, או הלגיטימיציה של ההמלצות שלהן.

למרות שכיחותו בשיח הציבורי, הדיון המוסרי אינו פשוט כלל. הטיב לנסח זאת איש מדע המדינה הנס מורגנטאו, כל ניסיון ליישם קוד מוסרי אוניברסלי חד משמעי יכול להצליח רק במציאות מושלמת, או סוג של אוטופיה שבה רצונו של האחד לא יכול לפגוע ברצונו של האחר. מורגנטאו האמין שמציאות מושלמת זו אינה אפשרית, משום שכל פעילות פוליטית נקבעת על ידי בעלי הכוח שמושכים לכיוון שייטיב עימם.

אלו שמכירים את ספרות היחסים הבינלאומיים יזהו את הגישה הריאליסטית הנשקפת מדבריו של מורגנאו. אבל כפי שהמציאות מראה, רבים חולקים על דבריו ועל גישת ״הריאל-פוליטיק״ ככלל.

העולם שבו אנחנו חיים מנסה בכל דרך למצוא קוד מוסרי אוניברסלי. אחד הניסיונות האלו באים לידי ביטוי ברעיון זכויות האדם ובעקרונות המוסר העומדים בבסיס החוק הבינלאומי. הרגולציה של משפט בינלאומי וזכויות אדם שלכאורה מגיעות לכל אדם מעצם היותו אדם, הן פרויקט שאפתני שיכול לתת לכל מחוקק עוגנים בבואו ליישם מדיניות ציבורית, פוליטית, חברתית או בטחונית. יחד עם זאת, פרויקט זכויות האדם לא מצליח להתגבר על הבעייה שתיאר מורגנטאו שאמר שקונפליקטים בין אינטרסים או זכויות הם בלתי נמנעים ולכן מאתגרים את רעיון הזכויות הטבעיות הבלתי ניתנות לגריעה.

הדיון הזה עלול לרמז שההתחשבות בשיקולי מוסר נועד לכישלון משום שהאוטופיה שהוא מנסה לייצר היא חסרת היתכנות. אני לא מאמין שכך הדבר וגם בכלל לא בטוח שאנחנו שואפים לאוטופיה שכזאת. הפילוסוף קרל פופר טען שאם אוטופיה היא המצב האופטימלי, הרי שכל שינוי בה רק גורע ממנה. כתוצאה מכך, אוטופיה חייבת להישאר סטטית וללא שינויים. התקווה והכמיהה לשינוי הם כוח שמוביל את כולנו בכל סיטואציה בחיים. כדי שהשינוי הזה יטיב עימנו עלינו להלך בין הטיפות. בין אם מדובר בפעולות של קידום מדיניות, מחאה אזרחית, מאבקים לאומיים, מלחמה, או דרישה לשוויון. ההילוך בין הטיפות האלו הוא ללא ספק זאת אחת השאלות המלוות את הדיון בבלוג הזה.